<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
תיקון מבוי. אם הוא סתום מרוח אחד ואינו רחב מעשר אמות וראשו אחד פתוח לרה"ר יתן קורה רחבה טפח מכותל לכותל סמוך לרה"ר למטה מכ' אמה ומשתמש עד חודה חיצ[ון] של קורה ולא תחת הקורה ואם אין לו קורה ישים לחי גובהו י' ורוחבו ועוביו (ו)כל שהוא סמוך לאחד מן הכתלים מבפנים ומשתמש מחודו ולפנים. ואם המבוי רחב מי' אמה יעשה כעין צורת הפתח עץ מכאן אצל הכותל ועץ מכאן סמוך לכותל שכנגדו ויתן עץ על גבי שניהם והוא צורת הפתח. ואם המבוי מפולש יעשה לו פתח גמור מצד אחד ולחי או קורה מצד אחר, ובין הלחיים אסור להשתמש. ודין מבוי שניתר בלחי או קורה אורכו יותר על רחבו [ה'.] ובתים וחצירות פתוחין לתוכו, אבל ארכו כרחבו דינו כחצר מרובעת ואינו ניתר בפילושו אלא בפס רחב ד' טפחים בגובה י' [י"ב:]. אם ניטלה קורתו או לחיו בשבת [צ"ה.] אסור להשתמש במבוי אפילו באותה שבת ולא אמרינן הואיל והותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת. וכן חצר שנפרצה מב' רוחותיה ביותר מי' או במלואה או בית אסורין אפילו לאותה שבת, ואם נפרצה בפחות מי' הוי הפירצה פתח ומותר להשתמש ובלבד שלא נפרצה במלואה, ואם נשתייר גיפופי [ו]הפרצה פחותה מי' אע"פ שנפרצה במלואה שרי. וחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והפירצה יותר מי' הקטנה אסורה והגדולה מותרת דלגדולה איכא גיפופי מכאן ומכאן לפירצת הקטנה והקטנה הויא במלואה.
<h2>דף טו:</h2>
חבורה שבאו (להניח) [לחנות] בבקעה בשבת כמו הולכי דרכים של רוסיא מקיפין מע"ש סביב להן בעגלות וכלי בהמתן וצריכין להניח תחת העגלות חפצים שלהן שלא יהא בין העגלה לארץ ג' טפחים ושלא יהא בין עגלה לעגלה יותר ממלא עגלה, וצריכה להקיף שלא יהא בית סאתים פנוי מבפנים של מחיצות, וצריך שיהיה ההיקף גבוה י' טפחים דאי לא ל"ה מחיצה, דתנן שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה י' טפחים. ולא יהו פירצות יתירות על הבניין הא כבניין מותר דאמר רב פפא פרוץ כעומד מותר והילכתא כרב פפא. וכל פירצה שהיא כי' אמות הרי הוא כפתח ומותר לטלטל אפילו כנגד הפירצה [ט"ז.], יותר מי' אסור לטלטל כנגד הפירצה אבל כנגד העומד שרי ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ אבל אם הפרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור.
<h2>דף טז:</h2>
ואם אין לו עגלות ולא כלי בהמה, נעיץ ד' קונדיסין (בפחות) [בפאות] ויקיף חבל אחד ארוך במשהו פחות מג' טפחים סמוך לארץ ויהיה ג' טפחים כלבוד ולמעלה מאותו חבל פחות מג' טפחים משהו חבל השני וכן השלישי יקיף משהו פחות מג' לחבל שני, דתנן מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים ושיעור (הכלים) [חבלים] עוביין יתר על טפח כדי שיהיו כולן האוירות והחבלים עשר טפחים. ואם אין לו חבלים יקיף בקנים, דתנן מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא [בין] קנה לחבירו ג' טפחים. וג' בני אדם או יותר מקיפין כל (שרוצין) [שהוצרך] להם ובלבד שלא יהיה בתוך ההיקף בית (סאה) [סאתים] פנוי, אבל אחד או שנים שבאו להקיף אין מקיפין אלא בית סאתים ולא יותר אע"פ שצריכין יותר כדדרש רב נחמן [ברם] כך אמ[רו] (א)יחיד נותנין לו [בית סאתים] שנים נותנין לו בית סאתים שלשה נקראת שיירה ונותנין להן כל צורכן. ואם היו שלשה שהקיפו כל צורכן ומת אחד בשבת שבת גורמת לו הואיל והותר כשהן שלשה הותר עדיין כל אותה שבת, דאיתמר [י"ז.] ג' ומת אחד מהן ב' וניתוספו עליהן רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת וחד אמר דיורין גורמין תסתיים דרב הונא דאמר שבת גורמת דאמר רבא בעא מיניה מרב הונא בעא מיניה מרב יהודה עירב דרך פתח ונסתם הפתח מהו ואמרו לי שבת הואיל והותרה הותרה וכיון דרב יהודה קאי כרב הונא הילכתא כוותיה, ואע"ג דאמרינן במבוי שניטל לחיו או קורתו דאע"ג דהותר למקצת שבת לא הותר לכל השבת התם משום דליכא מחיצה אבל הכא קיימי מחיצות.
<h2>דף כא.</h2>
ומה שרגילין יהודים לילך ברינוקיא מכפר לכפר בשבת והולכין ד' או ה' כפרים כי אומ[רים] הכרמים מערבין אותן ועושין אותם אחד והוו כולהו כעיר אחד, לא מצאתי להם סמך להתיר שיהו הכרמים מערבין שהרי אינם מוקפים לדירה אלא שאילנות וקנים עולין שם על המצרים מאיליהן וגם קוצים, ועוד אפילו היו מוקפין מחיצה הרי מתחילה לא הוקפו לדירה אלא לשמירת הכרם, ואם יש בורגנין בכרם שהוא דירה לשומר מי מדדן שיהיו בתוך ע' אמה ושיריים סמוך לעיר שהוא מתעבר עמו כדתנן [נ"ז.] נותנין קרפף לעיר [דברי ר"מ] וחכמים אומרים דאין נותנין, ואפילו יהו הבורגנין בתוך ע' אמה ושיריים זה לזה האמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב נקיטינן אין בורגנין (בכלל) [בבבל] ולא בשאר ארצות דכיון דלא קביעי לא חשיבין בית דירה, וגם אין בין הכפרים מקומות חריבות שהיו יישוב מקודם שנסמוך עליהן שאמר רב חסדא למארי בריה דרב הונא אמרי כי אתיתון מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי בשבת אמאי סמכיתו אבורגנין והאמר אבא דאבוך משמיה דרב אין בורגנין בבבל נפק אחיוי ליה מתאוותא דמיבלען בתוך ע' אמה ושיריים, וגם אין ביניהם לא גדודיות גבוהות י' טפחים ולא גדיר[ות] ולא נפשות של קבר שהיו בהן בית דירה שכל אילו אם הם קרובים זה לזה בתוך ע' אמה ושירים היו עושין את בי' הכפרים א[חד], וגם לא נמדדו שלא יהא בין הכפרים יותר ממאה אמה וארבעים אמה ושליש אמה דתנן וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין ב' עיירות אם לזו ע' אמה ושירים ולזו ע' אמה ושירים עושה קרפף לשתיהן להיות אחד אבל כרמים לא מצאנו שיהא דינם יפה מקרקע לחבר בית כפרים (יותר) בשיעור [יותר] מקרפיף, ותנן נמי מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה טעמא דנתן עירוב הא לא נתן לא אע"ג דאין בין זו לזו אלפים אמה אינן חשובין כעיר אחת כ"ש ד' וה' כפרים, ואין דינו יפה ממודד דתנן [שם] ולמודד שאמרו שאפילו סוף מידתו כלה במערה לא יעבור את התחום.
<h2>דף לה.</h2>
והנותן את עירובו בסוף אלפים ונתגלגל העירוב חוץ לתחום ד' אמות מבעוד יום קודם שקנה העירוב שביתה במקום שהניחו שם אינו עירוב ולא אבד שביתת ביתו כדתנן נתגלגל חוץ לתחום או שנפל עליו גל אינו עירוב דכיון דלא קנה לו עירוב שביתה במקום שבורר (ו)לא אבד שביתת ביתו, אבל נתן עירוב במקום שבורר חוץ לאלפים אמה מביתו כיון שבורר שם שביתה קנה לו עירובו שם שביתה ואבד שביתת ביתו והרי הוא רחוק מביתו שהוא מקום עירובו יותר מאלפים אמה ולא יזוז ממקומו דהוה ליה כמו היוצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות. ואקילו רבנן גבי בא מן הדרך וירא שמא תחשך [מ"ט:] שאם מכיר אילן או גדר בתוך אלפים למעמדו ומן האילן עד ביתו אלפים אמה יאמר שביתתי בד' אמות שתחת האילן [או] אצל הכותל ומסיים להו שיאמר ד' אמות [שבצד] מזרח או מערב וילך ממקום רגליו עד האילן אלפים אמה ומן האילן עד לביתו אלפים אמה. ואם לא סיים הד' אמות שתחת האילן [ש]קבען אלא שאמר סתם שביתתי תחתיו תנן דלא אמר כלום ואמר רב לא אמר כלום דלא יזוז ממקומו דכיון דלא סיים הד' אמות שקבע לא קנה שביתה שם ובמקומו לא קנה שביתה דלא נתכוין לשבות שם ותניא כוותיה דרב, ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל תחתיו של אילן מצי אזיל וכגון שתחתיו של אילן עומד כולו בתוך אלפים של מקום רגליו דאפילו קנה שביתה באידך צד של אילן שהוא לצד ביתו הרי יכול לחזור שם אבל לביתו לא מצי אזיל (כגון) [כיון] שיש מביתו ועד האילן אלפים אמה דאמרינן דילמא אותן ד' אמות ראשונות של צד רגליו קנו להו שביתה ואיכא מאותן ד' אמות ועד ביתו יותר מאלפים אמה ולא מצי אזיל. ואם אין כל תחתיו של אילן בתוך אלפים אמה של מקום רגליו אפילו לשמואל לא יזוז ממקומו דאי מוקמה לד' אמות של מקום שביתה לאידך גיסא דאילן נמצא הוא עומד חוץ לאלפים ולא יזוז ממקומו. ותניא נמי כוותיה דשמואל, אע"ג דתלמוד מדקדק בטעמא דרב וקיי"ל כרב באיסורי, נ"ל כשמואל דקיי"ל הלכתא כדברי המיקל בעירובין ועוד דשמואל מתרץ להא דתניא כוותיה דרב ולא תיקשי ליה [אבל] לרב קשיא ליה הא דתניא כוותיה דשמואל אלא דא"ר תנא הוא ופליג, ועוד דרבה ורב יוסף עבדו כשמואל ואמרו תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה ולא סיימו ד' אמות שקבעו. ולא תיקשי לרב דאמר לא קנה שביתה לא במקום רגליו ולא תחת האילן ממתניתין דנתגלגל עירובו חוץ לתחום דקתני אינו עירוב וקנה שביתה בביתו, דהתם כי לא קנה עירובו דנתגל' הרי שובת בביתו וקנה שביתה ולא (עבד) [אבד] שבות ביתו אלא על ידי קניית העירוב שביתה וכי לא קנה העירוב שביתה לא אבד שביתת ביתו, אבל הכא במקום רגליו אין לו בית ואינו מתכוין לשבות אלא תחת האילן מתכוין לשבות וכיון דלא סיים לא קנה שביתה ובמקום רגליו אינו רוצה לשבות הילכך אין לו שביתה כלל ולא יזוז מד' אמותיו.
<h2>דף לו:</h2>
לצאת חוץ לתחום משום דבר מצוה חלוק לשני ענינים, להקביל פני רבו או לשמוע דרשה של חכם אסור לצאת בלא עירוב, דתנן מתנה אדם על עירובו אם בא חכם מן המזרח עירובו יקנה למזרח וכו' ר' יהודה אומר אם היה אחד מהם רבו ילך אצל רבו. אבל לפדיון שבויים ולעדות החודש וחכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגוים וחביריו יוצאין בלא עירוב, דתנן [מ"ד:] מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח וכו' עד שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ובעדות החודש תנן [מ"ה.] בראשונה לא היו זזין ממקומן משם כל היום כולו התקין ר' גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח ולא אילו בלבד אמרו אלא אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגוים מן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי [ה]עיר.
<h2>דף לט:</h2>
ומי שמערב ערובי תחומין ברגליו ערב יו"ט הראשון צריך לערב ברגליו גם בעיו"ט השני כאשר המערב בפת בעיו"ט הראשון שצריך שיהא הפת קיים בעיו"ט שני ואם נאכל קודם או נאבד אינו עירוב ליום שני כך אם לא יערב ברגליו ביום שני אינו עירוב, דתנן [ל"ח.] כיצד יעשה המערב בפת לב' ימים מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו כדי שלא יאבד ובשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו וכו', ותניא אמר להן ר"א לחכמים אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני אמרו לו אבל אמת הדבר כמו אבל שרה אשתך, ואמר רב הלכה כארבעה זקינים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות הן ומונה רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ומתרץ דבריהם וכן אמר רשב"ג ור' ישמעאל עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני דשתי קדושות הן דאי קדושה אחת הוי כיום אחד ול"ה צריך לערב ליום שני, וכן אמר רב יהודה עירב ברגליו ביום ראשון מערב [ברגליו] ביום שני, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בשבת ויו"ט [דתרווייהו] קודש והוו כיום אחד כדאמר[י] ליה אי אתה מודה (לי) שאין מערבין ליום אחד חציו לכאן וחציו לכאן, אבל בב' ימים של פסח ועצרת וסוכות שהן של גליות ודאי מודו דשתי קדושות הן ומערבין לכאן ולכאן, ואתא ר' יהודה [ל"ט.] למימר דאף בב' ימים של ראש השנה מערב לכאן ולכאן דב' קדושות הן דמספיקא עבדינן להו וחד מינייהו חול ולא הודו חכמים דתרווייהו קודש הן שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו קודש ולמחר קודש והרי הן כיו"ט ושבת ואין מערבין לכאן ולכאן, מיהו עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני כמו ביו"ט ושבת וכ"ש בב' ימים טובים של גליות דאיכא למימר שמא יום ראשון חול הוא ואם לא יערב לשני מתי קנה עירוב, ואמרינן מאן לא הודו לו ר' יוסי דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בראש השנה שמערב ב' עירובין וכו' עד ור' יוסי אוסר, וכיון דסתם לן רבי במתני' כוותיה הילכתא כוותיה דקיי"ל סתמא דמתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם דמתניתין, ועוד דר' יוסי נימוקו עמו.
<h2>דף מ.</h2>
ורבינו ר' יצחק ב"ר יהודה הנהיג במגנצא לומר והשיאנו בר"ה ויוהכ"פ בשם רבו ר' אלעזר וגם ר' משלם שאל את פי [ראש] ישיבה שבירוש[לים] והשיבו שאומרין, והביאו ראייה לדבריהם ממס' ברכות ירושלמי בפרק הרואה [הל' ב']. אבל הגאון רבינו יצחק הלוי הינהיג בווירמישא שלא לאמרו משום דברכת מועדים לא כתב אלא אג' רגלים כדכתב [סו"פ ראה] שלש פעמים בשנה יראה וגו' עד בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות וכתב בתריה איש כמתנת ידו וגו'.
<h2>דף מ:</h2>
וא"ת כיון דיוהכ"פ ליכא שם טעימת כוס משום דלא מצי דיומא דתעניתא הוא והמברך צריך שיטעום ולא מצי דכיון דמברך זמן הרי קיבל יוהכ"פ ואסור בשתייה ולמטעמא לינוקא לא מצי דאתי למיסרך כשיגדיל, א"כ אנן כד מיקלע לן מילה בט"ב או ביוהכ"פ היכי מברכינן הא לא מצי המברך למישתי וגם להשקות לתינוק אינו יכול כדפרישית. ונ"ל דמשו"ה הרגילו הראשונים לתת מיין כוס הברכה בפי תינוק הנימול כל ימות השנה משום ימי התענית וכיון דרגילי למעבד כל השנה אתי נמי ימי תענית למיעבד ואי לא עבדי כולה שתא לא עבדי ימי תענית, ובתינוק כי האי ליכא למימר אתי למיסרך, וגם משום רפואה משימין לפי התינוק שהיו רגילין לומר על הכוס אסותא מן שמיא תיהוי לרביא הדין וגם לאמו משקין ממנו שהרי עליה מבקשין רפואה ורחמים שהיו רגילין לומר על הכוס אסותא מן שמיא תיהוי לאימיה דרביא הדין וכו'. וא"ת כוס ביוהכ"פ נמי ליבריך אכסא וליטעמיה לקטן כי האי דלא ליתי למיסרך, זימנין דליכא קטן כי האי אבל במילה איתיה. וא"ת מה היא חשובה טעימה זו להתיר את הכוס, איברא חשובה היא דהא טעימת הכוס ליתא אלא משום גנאי של כוס שלא יאמרו שלא לצורך היא ברכה זו וכי חזו דמטעימה ליה לתינוק ליכא גנאי. ובין יחיד ובין ציבור שהן בתענית בערב שבת מתענה ומשלים.
והילכתא זמן אומר בר"ה וביו"כ, בר"ה דאיכא כוס אומר זמן אכסא דקידושא, ביוהכ"פ דליכא כוס של קידוש דלא מצי דאי מקדש לא מצי למישתי דהא קיבל יום הכיפורים עליו הילכך אומר שליח ציבור זמן אחר כל נדרי קודם תפילת ערבית ובההיא ברכה נפקי כל הקהל, וכן הנהיגו אבותינו, והכי הילכתא זמן אומרו אפילו בשוק דלא בעי כוס. ובתשובות מר רב שלום גאון זצ"ל כתוב בראש השנה בשתי ישיבות אומר בין בתפילה בין בקידושא דיומא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה. ומניין שנקרא מועדי' דכתיב אלה מועדי י"י בראש עניין המועדים ובתחילה כלל ואח"כ פרט פסח עצרת ראש השנה ויוהכ"פ וסוכות ושמיני עצרת וחזר וכלל וידבר משה את מועדי הרי בכלל ופרט וכלל נקראו מועדים, ונקראו מקרא קודש להקיש מקראי קודש שכתב כאן למקראי קודש שכתב באלה מועדי י"י מקראי קודש ללמדך שקרויין מועדים כשאר מועדים, וגם שנינו במשנה [ר"ה כ"א:] על שני חדשים שלוחא יוצא על אלול מתקנת המועדים מקיש ר"ה לסוכות. ומניין שנקרא שמחה שנאמר וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם ואמר מר [סוכה נ"ה.] (חדשים) [חדשכם] כתב וזהו ראש השנה. וגם בספר (עזרא) [נחמיה ח'] מצינו שהיו בוכים בשובם מן הגלות ואמר להם עזרא כי קדוש היום לאדונינו, ואמר אכלו משמנים כדי שתהא השנה שמינה וטובה עליכם ושתו ממתקים כדי שתהא מתוקה ושלחו מנות לאין נכון לו [ביצה ט"ו:] למי שלא הניח עירובי תבשילין, ופשוטו של מקרא למי שהיה בדעתו לצום מאתמול ולא תיקן לו מאכל מיכן שאין מתענין בר"ה, וגרסינן בירושלמי בסדר תעניות [פ"ג ה"ג] ר' עקיבא אומר מתריעין ולא מתענין שכן בר"ה מתריעין ולא מתענין. ובפרק שני דערכין [י':] נמי אמרינן בהדיא דר"ה ויוה"כ איקרו מועד ובסוטה בגמ' דפ' המלך [מ"א.] אמרי' אי כתב רחמנא במועד הו"א ר"ה דאיקרי מועד. וגם הגאון רבינו שמואל בן חפני כמו כן כתב שמנהג בשתי ישיבות כן, ומוסיף לומר שאם חל בשבת ר"ה אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קודש, ואם חל בחול אומר את יום הזכרון הזה (זכרון) [יום] תרועה מקרא קודש.
<h2>דף מד:</h2>
לצאת חוץ לתחום משום דבר מצוה חלוק לשני ענינים, להקביל פני רבו או לשמוע דרשה של חכם אסור לצאת בלא עירוב, דתנן [ל"ו:] מתנה אדם על עירובו אם בא חכם מן המזרח עירובו יקנה למזרח וכו' ר' יהודה אומר אם היה אחד מהם רבו ילך אצל רבו. אבל לפדיון שבויים ולעדות החודש וחכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגוים וחביריו יוצאין בלא עירוב, דתנן מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח וכו' עד שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ובעדות החודש תנן [מ"ה.] בראשונה לא היו זזין ממקומן משם כל היום כולו התקין ר' גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח ולא אילו בלבד אמרו אלא אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגוים מן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי [ה]עיר.
<h2>דף מט:</h2>
והנותן את עירובו [ל"ה.] בסוף אלפים ונתגלגל העירוב חוץ לתחום ד' אמות מבעוד יום קודם שקנה העירוב שביתה במקום שהניחו שם אינו עירוב ולא אבד שביתת ביתו כדתנן נתגלגל חוץ לתחום או שנפל עליו גל אינו עירוב דכיון דלא קנה לו עירוב שביתה במקום שבורר (ו)לא אבד שביתת ביתו, אבל נתן עירוב במקום שבורר חוץ לאלפים אמה מביתו כיון שבורר שם שביתה קנה לו עירובו שם שביתה ואבד שביתת ביתו והרי הוא רחוק מביתו שהוא מקום עירובו יותר מאלפים אמה ולא יזוז ממקומו דהוה ליה כמו היוצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות. ואקילו רבנן גבי בא מן הדרך וירא שמא תחשך שאם מכיר אילן או גדר בתוך אלפים למעמדו ומן האילן עד ביתו אלפים אמה יאמר שביתתי בד' אמות שתחת האילן [או] אצל הכותל ומסיים להו שיאמר ד' אמות [שבצד] מזרח או מערב וילך ממקום רגליו עד האילן אלפים אמה ומן האילן עד לביתו אלפים אמה. ואם לא סיים הד' אמות שתחת האילן [ש]קבען אלא שאמר סתם שביתתי תחתיו תנן דלא אמר כלום ואמר רב לא אמר כלום דלא יזוז ממקומו דכיון דלא סיים הד' אמות שקבע לא קנה שביתה שם ובמקומו לא קנה שביתה דלא נתכוין לשבות שם ותניא כוותיה דרב, ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל תחתיו של אילן מצי אזיל וכגון שתחתיו של אילן עומד כולו בתוך אלפים של מקום רגליו דאפילו קנה שביתה באידך צד של אילן שהוא לצד ביתו הרי יכול לחזור שם אבל לביתו לא מצי אזיל (כגון) [כיון] שיש מביתו ועד האילן אלפים אמה דאמרינן דילמא אותן ד' אמות ראשונות של צד רגליו קנו להו שביתה ואיכא מאותן ד' אמות ועד ביתו יותר מאלפים אמה ולא מצי אזיל. ואם אין כל תחתיו של אילן בתוך אלפים אמה של מקום רגליו אפילו לשמואל לא יזוז ממקומו דאי מוקמה לד' אמות של מקום שביתה לאידך גיסא דאילן נמצא הוא עומד חוץ לאלפים ולא יזוז ממקומו. ותניא נמי כוותיה דשמואל, אע"ג דתלמוד מדקדק בטעמא דרב וקיי"ל כרב באיסורי, נ"ל כשמואל דקיי"ל הלכתא כדברי המיקל בעירובין ועוד דשמואל מתרץ להא דתניא כוותיה דרב ולא תיקשי ליה [אבל] לרב קשיא ליה הא דתניא כוותיה דשמואל אלא דא"ר תנא הוא ופליג, ועוד דרבה ורב יוסף עבדו כשמואל ואמרו תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה ולא סיימו ד' אמות שקבעו. ולא תיקשי לרב דאמר לא קנה שביתה לא במקום רגליו ולא תחת האילן ממתניתין דנתגלגל עירובו חוץ לתחום דקתני אינו עירוב וקנה שביתה בביתו, דהתם כי לא קנה עירובו דנתגל' הרי שובת בביתו וקנה שביתה ולא (עבד) [אבד] שבות ביתו אלא על ידי קניית העירוב שביתה וכי לא קנה העירוב שביתה לא אבד שביתת ביתו, אבל הכא במקום רגליו אין לו בית ואינו מתכוין לשבות אלא תחת האילן מתכוין לשבות וכיון דלא סיים לא קנה שביתה ובמקום רגליו אינו רוצה לשבות הילכך אין לו שביתה כלל ולא יזוז מד' אמותיו.
<h2>דף נא.</h2>
במערב ברגליו קיימא לן כר' יהודה דאמר אחד עני ואחד עשיר מערב ברגליו וכרב נחמן דאמר מחלוקת במקומו דאפילו ר' יהודה לא היתיר לבעה"ב שיש לו פת לערב ברגליו אא"כ שילך לסוף התחום ואמר שביתתי במקומי, ותניא כוותיה דר"נ דתניא א"ר יהודה מעשה באנשי בית גילגול ובאנשי בית חורון שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין בשני בצורות והיו עניי כפר שיחין וכפר חנניה באין ומחשיכין על התחום למחר משכימין ובאין אלמא לר' יהודה לא שרי אלא במחשיך על התחום וקנה שביתה וכן הלכה.
<h2>דף סא:</h2>
וזה דין תחומין שבת בעיר אפילו גדולה כאנטיוכא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח בין עיר ישובה בין עיר חריבה, אבל היה בתחום של עיר ונתן את עירובו בתוך העיר או בתוך עיבורה שהוא ע' אמה ושירים סביב העיר קנה לו עירובו שביתה בעיר ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח אם העיר ישובה אבל אם היא חריבה שאין בה דיורין אין לו אלא ד' אמות במקום עירובו ואלפים אמה לכל רוח של עירובו. וכן מי שבא בדרך וחשכה לו בתחום העיר ולא ידע שהוא בתוך התחום ולן שם למחר יכנס לעיר והרי הוא כאנשי העיר להלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, כל שכן אם ידע שהוא בתוך התחום כדתנן [מ"א:] פעם אחת לא נכנס לנמל עד שחשיכה ואמרו [לו] לר"ג מהו לירד מן הספינה וליכנס לעיר אמר להם מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ותנן [נ"ב:] מי שהחשיך לו חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס הא בתוך התחום יכנס והרי הוא כבני העיר. אבל מי שהוא בעיר ונתן עירובו מחוץ לעיר בבקעה נתעקרה שביתתו מן העיר אעפ"י שלן בתוכה והרי הוא כלן בתוך עירובו, ואם יש מביתו שבעיר עד עירובו אלפים אמה ולא יותר מהלך עד עירובו ומעירובו לכל צד אלפים ואבד כל תחומי העיר וקנה תחומי עירובו, ואם יש מביתו שלן שם בעיר עד עירובו יותר מאלפים אמה אחת לא יצא מביתו שהרי אבד שביתת העיר ולעירובו לא מצי אזיל שהרי הוא חוץ לתחום עירובו אמה אחת ותנן [שם] מי שיצא חוץ לתחום עירובו אמה אחת (שמודדין) לא יכנס, (והלא אם אלפים שומעין רובן) [ולא אמרן אלא אם אלפים שמודדין] לצד העיר כלין בחצי העיר וביתו כי לן בו בעבר חצי העיר אמה אחת, אבל אם כלין אלפים אמה יותר על חצי העיר שרוב העיר מובלע בתחום (העיר) [העירוב] אפילו ביתו מרוחק עד סוף העיר רובו ככולו והוי כאילו כל העיר מובלע בתחום עירובו והרי ביתו בתחום עירובו ומצי אזיל לעירוביה, ולא זו (אא) [אלא] דיהבינן ליה כל העיר בלא מדידה ומצו מהלך מעירובו עד העיר וכל העיר בלא מדידה ומשלימין לו אלפים אמה מעבר העיר דאמר רב אידי אמר ריב"ל [ס':] היה מודד ובא וכלתה מידתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר בסוף העיר נעשה כל העיר כד' אמות ומשלימין לו אלפים אמה. ומה שפירש רבינו שלמה בשילהי בכל מערבין [ל"ח:] לא דיהיב ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן, ופירש מתא לא משחינן ליה משום דלן בה, שגגה הוי מפי השליט, והכי פירושו דיהיב ליה בסוף אלף אמה מביתו שבעיר לכאן ומביתו לכאן ומתא משחינן אי נמי בסוף אלף אמה דמתא לכאן ומתא בלא מדידה וכגון דרובא דמתא מובלע בתחום עירובו מכאן ורובא דמתא מובלע בתחום עירובו מכאן.
<h2>דף סב.</h2>
ישראל וגוי הדרין בחצר אחת בב' בתים אין צריך לשכור מן הגוי רשותו בחצר. אבל אם ב' ישראל וגוי (שדרין) [שרויין] בג' בתים בחצר צריכי ישראל לשכור רשות הגוי בכל ע"ש ושבת, כדתנן הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו דברי ר' מאיר ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שיהו ב' ישראל אוסרין זה על זה, ומסקנא בגמרא לעולם דירת גוי לאו שמיה דירה לתרווייהו אלא הרי היא כדיר של בהמה אלא בגזירה שמא ילמד ישראל ממעשיו של גוי לפיכך הטריחו והפסידו חכמים לישראל הדר עמו כדי שיקשה בעיניו לתת שכר בכל שבת ויצא משם, ובהא גזירה פליגי ר' אליעזר ור' מאיר ר' אליעזר סבר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים תרי שכיחי דדירי וגזרו רבנן בהו חד לא שכיח דדייר ולא גזרו בו רבנן דמילתא דלא שכיחי לא גזרו ור' מאיר סבר חד נמי שכיח דדייר, ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י, ואע"ג דאמר ר' יוחנן נהגו העם כראב"י והבא לישאל אין מורין, הא אמר ליה (רב אמי) [אביי] לרב יוסף הא דאמר (ל)רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י וקיימא לן משנת ראב"י קב ונקי מהו לאורויי במקום רביה, אלמא פשיטא ליה לאביי דהוא מבתראי דהלכה כראב"י ומורין כן. וכיון דהלכה כר' אליעזר ישראל וגוי הדרין בחצר אחת מטלטלין מביתו לחצר ומחצר לביתו בלא שכירות, אבל ב' ישראל וגוי שוכר, ואין מטלטלין אלא בשוכר בכל שבת. ואם בא ישראל בין יחיד בין רבים לשבות בבית אחד מן הגוים אינו צריך לשכור לא מההוא גוי שדר עמו ולא מן האחרים הדרים בחצר דהא ליכא שני בתים מישראל אוסרין זה על זה ואין רשות הגוים חלוקה להחשב כל אחד רשות לעצמו דדירת גוי לא שמה דירה. וכן אם ישראל שאינו דר שם נכנס ביום השבת לחצר של הגוים אע"פ שיש שם בתים הרבה פתוחין לחצר מותר לו להוציא מן הבתים לחצר ולא הוי מוציא מרשות מיוחד לגוי זה לרשות מיוחד לכולן כדפרישית שאין רשות הגוים חלוקה דלא שמה דירה, כדתניא חצירו של גוי הרי היא כדיר של בהמה ומותר להכניס ולהוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים ואם יש שם ישראל אחד דר עמהם אוסר על כל ישראל להכניס ולהוציא מבתי הגוים לחצר דברי ר' מאיר ראב"י אומר עד שיהו ב' ישראלים דרין שם ואוסרין זה על זה. וקיימא לן כר' אליעזר. ושמעינן מהכא דמותר לישראל ליקח כובעו מעל ראשו [בשבת] בחצר השרים וליכנס לטרקלין. אבל אם שנים מישראל באו ושבתו עם הגוים בשני בתים בחצר כיון דאסרי אהדדי אי לא מערבי בעו נמי לשכור רשות הגוים בחצר, דאמ[רי'] [ס"ה:] ר"ל ותלמידי ר' חנינא איקלעי לההוא פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר, סתם פונדק הוא חצר גדולה ויש בה הרבה בתים לאכסנאים ונתאכסנו שם בב' בתים והיה שם בית אחד מושכר לגוי ולא היה הגוי השוכר שם שהלך למקום אחר והוא מתיירא שמא יבא למחר ואוסר עליהן והיה שם (משכון) [משכיר] בעל הפונדק ושכרו ממנו רשות החצר שהיה לו לשוכר בה וכגון שהיה המשכיר יכול לסלק את השוכר אם ירצה ולפיכך היה המשכיר יכול להשכירו להם, הילכך ישראל הבאין ליריד של גוים כמו בוורנקבורט ומאכסנין בחצר אחת בד' בתים או בה' והגוי בעל החצר כמו כן בבית אחת בחצר עמהן אע"פ ששכרו הבתים והחצר צריכין לחזור ולשכור ממנו בע"ש רשות שיש לו בחצר ולא מצו סמכי אשכר הראשון כי הכא דריש לקיש וסיעתו [שכרו] הבתים והחצר מבעל הפונדק ועוד חזרו ושכרו ממנו חלק השוכר אע"פ שברשותו היה. ואם היו שם ב' שבתות צריכין לשכור בכל שבת וצריכין לערב יחד ואם לא עירבו אסור להכניס ולהוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים ומכ"ש מבית לבית. וא"ת כיון דדירת הגוי לאו שמה דירה ומשום שמא ילמד ישראל ממעשיו של גוי גזרו לשכור, נימא כי גזרו בדירת קבע בדירת עראי כי הכא לא גזרו דליכא למימר שמא ילמד ישראל, איברא סתם גזרו בין קבע בין עראי דאי לא הא לא קיימא הא. ואם יש שם בית גדולה ולו פתחים הרבה פתוחים לחצר וחלקו הגוי במחיצת קנים ונתאכסנו שם במחיצת ישראל ולכל חבורה יש לה פתח לחצר וגם יש חבורות שדרין בבתים אחרים בחצר אם מוליכין עירובן לאחד מאותן בתים שחלוקין במחיצת קנים דיי להם לכל החבורות שבאותו הבית החילוק בעירוב אחד בין מחיצות מגיעות לתקרה בין אינן מגיעות אבל מוליכין עירוב לבית אחר שבחצר צריך עירוב לכל חבורה וחבורה, ואם כולן יוצאין בפתח אחד לחצר עירוב אחד לכולן לפי שהחצר מתחלקת לפי פתחיה. ופתחים ודיורין אסרי אבל פתחים בלא דיורין כגון אם יש לאחד ב' פתחים לחצר ועירב עירוב אחד דיו, וכן דיורין הרבה בבית אחד דיי להם בעירוב אחד בין יש לבית פתח אחד בין יש לו ב' פתחים אם אין הבית חלוק במחיצה בין ב' הפתחים. והא דתניא [ע"ב.] ומודין בזמן שמקצתן דרין בעליות ובחדרים שעירוב לכל אחד, כגון שיש להם פתח מן החדרים והעליות לחצר ואין יוצאין דרך הבית לחצר, אבל אם אינן פתוחין לחצר אלא דרך הבית יוצא (אך) הוי כחבורה אחת וסגי בעירוב אחד. ואע"ג דפליגי בשכירות דרב חסדא אמר שכירות בריאה בעינן במוהרקי ואברגני, [כיון] דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר, קיימא לן כרב ששת, מעובדא [ס"ה:] דר' חייא בר יוסף ור' חייא בר אבא איקלעי לפונדק דאתא גוי בשבת אמרו מהו למיגר מיניה היום בשבת וכו' עד אמר להם ר"ח בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכיר, אתו ושאלו לר' יוחנן ואמר יפה עשיתם ששכרתם, ואי שכירות בריאה בעינן בכתב ובעדים היכי מצי עבדו בשבת א"ו שכירות דשעה בעינן כגון שנתנו לו לחם או שום דבר המטלטל בשבת ואמרו לו זה לשכר חצירך או שאמרו לו תשכור לנו חצירך ולמחר ניתן לך שכר. ונ"ל דמהכא סמכו הראשונים לשכור במעט פילפל, ואפילו בפחות משו"פ נ"ל דהוי שכירות דהא הוי ממון אצל הגוי, כדאמר שלח ר' יעקב בר גמדי משמה דר' יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן הגוי בפחות משו"פ.
<h2>דף סג:</h2>
ואם הגוי עז ואינו רוצה להשכיר רשותו ילך ישראל אחר לגביה וישאל מקום בביתו להניח שם שום דבר ויניח שם ואח"כ שוכר לבני החצר ודיו, כדאמר ההוא [מבואה] דהוה דאיר ביה (ו)המן בר ריסתק גוי הוה ואמרו לו איגר לן רשותך לא איגר להו וכו' עד אלא אמר רבא ניזיל חד מינייהו ולישאל מיניה דוכתא וליתיב בה מידי דהו"ל כשכירו ולקיטו של גוי שדר עמו והאי נמי כיון דאית ליה מידי [בביתא] דגוי הוי כאילו דר עמו וא"ר יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו. וכן אשתו דאמר שמואל [פ'.] אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכמו שמערבת אשת ישראל כן נמי משכרת אשת גוי, כדאמר [שם] ההוא טורזינא גוי דלא רצה לאיגורי אתו לקמיה דרב יהודה בעי מיניה מהו למיגר מדביתהו א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. וא"ר יוחנן [ס"ו]. שוכר כמערב דמי מה מערב בפחות משו"פ אף שוכר בפחות משו"פ ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו אף שוכר אפילו שכירו ולקיטו של גוי משכיר ומה מערב אפילו ה' ששרוין בחצר אחת מערב ע"י כולן שמניח את הפת ומזכה אותו ע"י אחר לכל בני חצר ומערב לכולן בו אף שוכר א' שוכר ע"י כולן. וזיכוי ע"י אחר כגון נותן את הפת לאחר ואומר לו תזכה בו לכל בני החצר והרי הוא לכולן, ואמר רב נחמן [פ'.] נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות ואחד שיתופי [מבואות] צריך לזכות ובעי רב נחמן עירובי תבשילין מאי א"ר יוסף לא שמיע ליה הא דאמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות.
<h2>דף סד.</h2>
וכל אדם מישראל שהקב"ה מזמין לו ריוח בלא טורח כגון מצא מציאה צריך לעשות בו מיד מצוה כגון ספר תורה או ספר אחר כדאמר המחזיק בניכסי הגר ריוח בלא טורח מה יעשה ויקיימנו בידו יקח בהן ספר תורה רבא אמר אפילו עבד עיסקא ורווח.
<h2>דף סט:</h2>
עירובי חצירות כל הבתים הפתוחים לחצר נותנין חלקם בעירוב, מעט קמח נותן מכל בית ומשימין יחד ולשין אותו ועושין עוגה, או אחד מבני החצר מניח את הפת משלו ומזכהו ע"י אחר לכולן ומברך אקב"ו על מצות עירוב ואח"כ אומר בדין יהא שרי לנו ולכל ישראל הדרים בחצר הזאת לטלטולי ולאפוקי מבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבית. היו ב' חצירות או ג' סמוכות זו לזו ופתח ביניהם או חלון שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים בתוך י' טפחים סמוך לארץ אם רוצים מערבים כולם יחד כדרך שאמרתי, ואם לא עירבו אסורין זה עם זה אלא כל אחת תשמישו לבדה, ואם אין ביניהם פתח או חלון ד' על ד' [ע"ו.] אין מערבין יחד, וכן ב' בתים הסמוכות ויש פתח או חלון ד' על ד' ביניהם אם רצו מערבין יחד. ואם שכח א' מבני חצר ולא נתן בעירוב יבטל רשות חצירו לבני חצר ומותר[ין] להוציא ולהכניס מבתים לחצר והוא מותר להוציא ולהכניס מבתים לחצר ומחצר לבתים דהו"ל אורח גבייהו אבל לא יוציא מביתו לחצר שאם יוציא אוסרו עליהם והם נמי לא יוציאו מביתו לחצר שלא ביטל ביתו (מהם) [להם] ואם ביטל גם את ביתו וסילק עצמו לגמרי מחצר זו מותר להכניס אף מביתו לחצר, וצריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החצר שעירבו, וכיצד מבטל אומר רשות חצירי קנוייה לך או מבוטלת לך. ואם עירבו ב' חצירות יחד ושכח אחד מבני החצר ולא עירב לא עם בני חצירו ולא עם בני חצר אחרת [ע"ה:] חצר המותרת שעירבו כולן יסגרו את הפתח שביניהן ותאמר לתקוני שיתפתוך ולא לעותי, אבל אם יש לחצר האסורה דריסת הרגל על המותרי' אסורה בעל כרחה, ואם אותה שדריסת הרגל עליה היא האסורה, המותרת תסגר פתחה ותשמש. ואם אב ובנים דרים בחצר אחת ואוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם [ע"ב:] כל אחד בבית שיש לו בחצר, בזמן שאין בחצר דיורין אחרים א"צ לערב שכולן מפת אחד אוכלין מפת אביהן. ואם יש בחצר דיורין אחרים, אם מוליכין העירוב לבית של אחד מן הנכרים צריך כל אחד ליתן עירוב, ואם העירוב בא לבית אביהם א"צ לתת עירוב. ועירוב חצירות מערבין בין לדעתו בין שלא לדעתו [פ"א:] דזכות [הוא לו]. אבל ביתו באותו עיר עצמה [לא], דתנן [פ"ו.] המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבא בשבת ר' שמעון אומר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותו העיר אינו אוסר שכבר השיח מלבו ואמר רב הלכה כר"ש וכ"ש כר' יוסי הלכה (וכי) [דכי] הלך לעיר אחרת דאינו אוסר דר"ש מוסיף אדר' יוסי ואינו חולק.
<h2>דף עו.</h2>
עירובי חצירות כל הבתים הפתוחים לחצר נותנין חלקם בעירוב, מעט קמח נותן מכל בית ומשימין יחד ולשין אותו ועושין עוגה, או אחד מבני החצר מניח את הפת משלו ומזכהו ע"י אחר לכולן ומברך אקב"ו על מצות עירוב ואח"כ אומר בדין יהא שרי לנו ולכל ישראל הדרים בחצר הזאת לטלטולי ולאפוקי מבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבית. היו ב' חצירות או ג' סמוכות זו לזו ופתח ביניהם או חלון שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים בתוך י' טפחים סמוך לארץ אם רוצים מערבים כולם יחד כדרך שאמרתי, ואם לא עירבו אסורין זה עם זה אלא כל אחת תשמישו לבדה, ואם אין ביניהם פתח או חלון ד' על ד' אין מערבין יחד, וכן ב' בתים הסמוכות ויש פתח או חלון ד' על ד' ביניהם אם רצו מערבין יחד. ואם שכח א' [ס"ט:] מבני חצר ולא נתן בעירוב יבטל רשות חצירו לבני חצר ומותר[ין] להוציא ולהכניס מבתים לחצר והוא מותר להוציא ולהכניס מבתים לחצר ומחצר לבתים דהו"ל אורח גבייהו אבל לא יוציא מביתו לחצר שאם יוציא אוסרו עליהם והם נמי לא יוציאו מביתו לחצר שלא ביטל ביתו (מהם) [להם] ואם ביטל גם את ביתו וסילק עצמו לגמרי מחצר זו מותר להכניס אף מביתו לחצר, וצריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החצר שעירבו, וכיצד מבטל אומר רשות חצירי קנוייה לך או מבוטלת לך. ואם עירבו ב' חצירות יחד ושכח אחד מבני החצר ולא עירב לא עם בני חצירו ולא עם בני חצר אחרת [ע"ה:] חצר המותרת שעירבו כולן יסגרו את הפתח שביניהן ותאמר לתקוני שיתפתוך ולא לעותי, אבל אם יש לחצר האסורה דריסת הרגל על המותרי' אסורה בעל כרחה, ואם אותה שדריסת הרגל עליה היא האסורה, המותרת תסגר פתחה ותשמש. ואם אב ובנים דרים בחצר אחת ואוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם [ע"ב:] כל אחד בבית שיש לו בחצר, בזמן שאין בחצר דיורין אחרים א"צ לערב שכולן מפת אחד אוכלין מפת אביהן. ואם יש בחצר דיורין אחרים, אם מוליכין העירוב לבית של אחד מן הנכרים צריך כל אחד ליתן עירוב, ואם העירוב בא לבית אביהם א"צ לתת עירוב. ועירוב חצירות מערבין בין לדעתו בין שלא לדעתו [פ"א:] דזכות [הוא לו]. אבל ביתו באותו עיר עצמה [לא], דתנן [פ"ו.] המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבא בשבת ר' שמעון אומר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותו העיר אינו אוסר שכבר השיח מלבו ואמר רב הלכה כר"ש וכ"ש כר' יוסי הלכה (וכי) [דכי] הלך לעיר אחרת דאינו אוסר דר"ש מוסיף אדר' יוסי ואינו חולק.
<h2>דף פו.</h2>
בור שבין ב' חצירות ולא עירבו יחד החצירות, דאי עירבו א"צ כלום, אם יש מחיצה על גבי הבור בין ב' החצירות מותרין אילו ואילו לדלות מים ממנו דתנן ר' יהודה אומר לא תהא מחיצה גדול מן הכותל שביניהן דמחיצה תלויה מתרת במים קל היא שהקילו חכמים במים. ובור שבין ב' חצירות של גוים אפילו אין מחיצה על פי הבור ממלא ישראל ממנו באחת מן החצירות כדאמר [ס"ב.] דירת גוי לאו שמה דירה ואין רשויות מוחלקין.
<h2>דף פח.</h2>
חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת שהרי הוא כשופכן לרשות הרבים ממש כיון דלא אזלו ד' אמות בחצר, אא"כ עשה להן גומא בארץ מחזקת סאתים שיפלו בה המים ולא ילכו ד' אמות ברה"ר בין בפנים בתוך החצר בין מבחוץ ברה"ר, ואם עושה מבחוץ צריך לקרות ולכסות אותה.
<h2>דף צח.</h2>
אסור להניח ספר תורה על גבי מקום (הורדס) [הנדרס], דתנן הקורא בספר על האיסקופה וניתגלגל מידו וכו', ואמרינן במאי עסקינן אילימא באיסקופה רה"י וכו' עד אלא אמר רבא הכא באיסקופה נדרסת עסיקינן דמשום ביזיון כתבי קודש שרו רבנן. וגם אסור לזורקן ממקום למקום, דא"ר אדא בר אהבה זאת אומרת כתבי הקודש אין נזרקין. וגם אסור להפוך יריעה על פניה, דתניא כותבי ספר[ים] תפילין ומזוזות לא היתירו להן להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה את הבגד. ושמעינן מהכא דאסור להניח ספר פתוח אא"כ מניח עליו בגד שלא יהא מוטל בביזיון.
<h2>דף צח:</h2>
מי שיש לו חלון פתוח לרה"ר ולפניו זיז אסור להניח עליו שום דבר דילמא נפיל מן הזיז ואתי לאיתויי מרה"ר, דתנן זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטל ממנו בשבת, ואמרי' בגמרא דנפיק להיכא אי לרה"ר ליחוש דילמא נפיל ואתו לאיתויי ומשני לעולם לרה"ר ומאי נותנין עליו כלים הנשברים כגון כלי חרס וכלי זכוכית דאי נפלי מיתברי ולא מייתי להו, אבל כלים שאין נשברין לא.
עומד אדם ברה"י ומטלטל (לרה"ר) [ברה"ר] חפץ המוטל ברה"ר, ובחפץ שא"צ לו דליכא למיגזר שמא יכניסנו אצלו, ובלבד שלא יעבור חפץ מתחילת ד' לסוף ד'. ולא יעמוד אדם ברה"י וישתין לרה"ר ולא ברה"ר וישתין לרה"י. [וכן לא ירוק מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י]. ומי שנתלש רוקו בפיו לא ילך ד' אמות ברה"ר עד שירוק. ולא יעמוד ברה"ר וירוק ברחוק ד' אמות. ואם השתין ורק חייב חטאת. והוא ברה"י ופי אמה ברה"ר [צ"ט.] בעיא הוא אי בתר עקירה שנעקר מגופו השתן אזלינן וגופו בפנים הוא וחייב או בתר הוצאה שיוצא השתן מגופו אזלינן דהוא מבחוץ ועלתה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא.
<h2>דף צט.</h2>
ולא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר או ברה"ר וישתה ברה"י דכיון דצריך לדלי לשתות הימנו שמא יכניסנו אצלו, ורישא דקתני עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר אוקימנא בחפצים שא"צ להן. ולא יעמוד ברה"ר [ק"א.] ויפתח ברה"י ברה"י ויפתח ברה"ר שמא ימשך המפתח אצלו.
<h2>דף ק:</h2>
מותר לאדם להלך ע"ג עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לתלוש דדבר שאין מתכוין מותר כר' שמעון. אסור לאדם לכוף את אשתו לתשמיש אלא מרצי לה ארצויי, דאמר רמי בר חמא אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצוה שנאמר אץ ברגלים חוטא. ואמר ריב"ל כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין ליה בנים שאינן מהוגנין.
<h2>דף קב:</h2>
אדם שיש לו כוייה בבשרו שקורין ברנט נ"ל שמותר להתירה ולקושרה בשבת דעד כאן לא פליגי ת"ק ור' יהודה אלא ברטייה ומשום שמא ימרח את הרטייה והוי אב מלאכה אבל בזה אין מרוח דתנו רבנן רטייה שפירשה מעל גבי המכה מחזירין אותה בשבת ר' יהודה אומר אם הוחלקה דוחקה למעלה ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת ומקנח ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת, ואמר מר בר רב אשי הוי קאימנא קמיה דאבא ונפלה אבי סדיא והחזירה. ואם יודע בכוייתו שמוציאה דם כשמקנחה, לא יקנחנה אע"פ שאין מתכוין להוציא דם דמודי ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, אבל להחליף בבגד אחר מותר דגדול כבוד הבריות שדוחה וכו' ואם לא יחליף יסריח, ועוד דאית ליה צער בעלי חיים. וכן לצאת ברה"ר ברטייה שרי דכל שהוא משום צער יוצא בו כגון [שבת ס'.] ולא בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו (מסד) [מכה] הא יש ברגלו (מסד) [מכה] שרי.
<h2>דף קג.</h2>
ואע"ג דא"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת מודה דכמה דאיפשר לשנויי משנינן, דתנן כהן שעלה בו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו חבירו אין איהו לא בשיניו אין בכלי לא וכר' אליעזר מוקמי לה בשילהי עירובין, אלמא לר' אליעזר חתיכת יבלת מכשירי מצוה הוא לעבוד ואמר דמשנינן.
<h2>דף קג:</h2>
אדם שחתך ידו או אצבעו בשבת נ"ל דמותר לכרוך עליו בגד בשבת, דהתנן כהן שלקה באצבעו כורך גמי במקדש אבל לא במדינה, ודווקא גמי קאמר משום דמסי ובמדינה לא דגזרינן משום שחיקת סממנין אבל במקדש לא גזרו דאמרינן לדר' יוחנן אדאשמעינן גמי לישמעינן צילצול קטן מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי ואפילו הכי שרי במקדש. והא דתנן [ק"ב:] אם בתחילה כאן וכאן אסור, היינו ברטייה ומשום מירוח דהתחלת רטייה צריכה מירוח.
<h2>דף קד.</h2>
חצר שנתקלקלה במי גשמים ורוצה לישב בה בשבת מביא תבן ומרדה בה ובלבד שלא (יבא) [יביא] התבן בסל ובקופה כעובדין דחול. ומותר למלאות מים מן הבור בשבת אע"פ שמוליד קול ואולידי קלא אסור, כדאמ[רינן] עולא איקלע לבי (ריש) מנשיא חזי דקא ממלן בגלגל בשבת אמר מאן האי מחיל שבתא ליתחל גופיה א"ל רבה לא אסרו אלא בקולו של שיר בלבד. ואמרינן נמי אמימר שרא למימלא בשבת בגילגלא דהכא דליכא למיחוש שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מותר לדלות להשקות עצמו ובהמתו, ובלבד שיהא ברשות היחיד או ברשות רבים (היחיד) ועשוי בפסין. ומותר להקיש על הפתח דלאו כקולו של שיר הוא כדאמר עולא איקלע לבי מנשיא אתא גברא טריף אבבא אמר מאן האי דמחיל שבתא ליתחיל גופיה א"ל (רבא) [רבה] לא אסרו אלא בקולו של שיר. ונשים המשחקות באגוזים אסור דא"ר יהודה אמר רב נשים המשחקות באגוזים בשבת אסור דילמא אתי לאשוויי גומות וכן בתפוחים, והוא הדין אנשים אלא נשים דנקט משום דמנהגן הוא לשחק בהן בחול.
